ארוע העץ

ההארה המשמעותית ביותר עבורי עלתה בעקבות אירוע, בעת עבודתי בשנתי הראשונה כמדריך בפנימיה. ארוע זה - ארוע   העץ - שימש לי מאז כלי מרכזי להכשרת העובדים ולהסבר העקרונות.

חניכי הראשונים במוסד בני-ברית ואני שתלנו עצים אחדים בשטח המוסד. חלקם קמלו לאחר תקופה קצרה, אבל עץ אחד הכה שרשים וגדל וצמח להנאת כולנו. כעבור שנה הגיעה קבוצה של ילדים חדשים למוסד, ובוקר אחד נוכחתי לראות את אחד הילדים רץ ממש אל תוך העץ המיוחד שלנו, שובר את ענפיו, בועט בו וממשיך במרוצתו. רדפתי אחריו, תפסתי אותו בידיו וצעקתי לעברו משפטים כמו "למה אתה שובר את העץ, אתה גידלת אותו? אתה השקית אותו? אתה טיפלת בו?" או "אתה יודע כמה השקענו בעץ הזה? ואתה במכה אחת שובר לנו אותו...". לאחר זמן קצר ישבתי בחדרי והרהרתי במה שקרה. ההארה הייתה פשוטה למדי: מה אני רוצה מן הילד הזה, וכי הוא יודע מה היה לפניו? וכי הוא מסוגל בכלל לחשיבה כזו? האם הוא בכלל ער למעשיו, ליכולתו?

אחר-כך גם נזכרתי בספר שרבים מאתנו קראו בו: הפואמה הפדגוגית של מקרנקו (מקרנקו, 1933).

מקרנקו מתאר בספרו את תהליך ההקמה של מוסד לבני-נוער עבריינים בברית המועצות. הוא פתח את המוסד עם קבוצה שמנתה שבעה בני-נוער (נערים ונערות), ובספרו הוא מתאר את החוויות הקשות שעבר עמם בתקופה הראשונה. בהמשך הספר מגולל מקרנקו את התפתחות המוסד עד לנקודה שבה אכלס מאות בני-נוער. המשך התיאור מופיע בספרו השני:  דגלים על המגדלים. הענין שעורר בי אז תמיהה היה העובדה שמקרנקו התיחס אל שבעת בני-הנוער שעמם ייסד את המוסד בשמותיהם הפרטיים, ואילו בהמשך כתביו החניכים אינם נקראים עוד בשמותיהם. משמע, הזהות האישית מוענקת רק לקבוצת המיסדים, ובלשוני - לאלה ששתלו את העצים הראשונים. הבאים אחריהם היו צריכים למעשה להתאים את עצמם אל הקיים, אל המבנים, אל ההרגלים, אל הנורמות שנוצרו, אל הלשון הייחודית של המקום.

החוויה שעברתי עם אותו ילד ליד העץ זעזעה אותי, שכן באותו רגע חשתי שאני מצפה מילד קטן שאיני מכיר את גורלו ועברו להפגין יכולת הסתגלות לעולם קיים שאין לו חלק ונחלה בייסודו והקמתו, ועל כן אינו מהווה חלק ממנו. הבנתי אז שלפני עיני עמד העץ ולא הילד. ושמה שמוטל עלי הוא לאפשר לכל ילד שמגיע לפנימיה לחוש כאילו הוא ממקימי המוסד, כאילו הוא שתל את העץ עמי, כאילו הוא זה שיצר את העולם החדש שאליו נקלע, הגם שעולם זה התקיים טרם בואו.

הבנתי אז שהילד העומד לפני נראה לי שלם על פי חיצוניותו, אבל הוא עצמו אינו חש את שלמותו - לא הגופנית ובודאי לא הנפשית. אין הוא תופס עצמו כיישות עצמית, אחדותית, אינטגרטיבית ומגובשת העומדת מול יישויות אחרות. הבנתי אז, בלי יכולת לנסח לעצמי את הדברים, שהדחף הפנימי של הילד להתקיימות אינו אלא דחף להישרדות, והוא חסר את התפיסה העצמית הקיומית, את תחושת ההוויה, את התפיסה שיש רצף של עבר הווה ועתיד המרכיבים את יישותו האחדותית. ילד זה חש עצמו כעין חלקיק המסתובב בתוך עולם, כיתר החלקיקים המרכיבים את העולם, אך אין הוא עומד מולו. הוא אינו חש שהסובייקט עומד במרכז ההוויה, כיוון שאין לו תפיסה עצמית של סובייקט. ברור היה לי אז שכל כוונתנו הטיפולית צריכה להיות מכוונת כלפי הסובייקט של הילד ולא כלפי העץ על ענפיו, ולא כלפי הרעפים שהילדים טיפסו עליהם במשחקם, דלת חדר המגורים או חלון המשרד שלי."