דברי פרידה של ציונה בארוע שנערך לרגל צאתה לגמלאות

בית הילדים, 24.1.12, כט' בשבט, תשע"ב

אני קודם כל רוצה להודות לכולכם שאתם כאן הערב, מחממים את הלב. הצעתי "לברוח" הערב למוסיקה ורקודים, אך כנראה שאין מנוס מהטקסיות וברצוני לומר כמה דברים.

ראשית שאלה: מדוע יישאר בן אדם באותו מקום עבודה ל-35 שנה אם הוא לא יפני? ובכן, מעבר לאינרציה - שיש לה כח בפני עצמה - ישנן שתי תשובות ברורות ומתבקשות:

האחת - בשל האוצר האנושי שמצאתי כאן. נמצאים אתי הערב הרבה חברים לעבודה שבמשך השנים הפכו להיות חברים לדרך, חברים לחיים, חברים בלב ובנפש. כיף להגיע כל יום למקום עבודה ולשמוח לקראת האנשים שפוגשים בו. זאת ועוד, בנוסף לחברים לעבודה, הייתה לי הזכות לפגוש מאות רבות, אומר אפילו כמה אלפי אנשים, מהארץ ומרחבי העולם, שבאו לבקר במוסד.

באופן קבוע היו באות למוסד קבוצות ואוטובוסים מלאים בתיירים, עוד בימים הטובים כשארגון "נשות בני ברית" ראה בבית הילדים את פאר עיסוקיו. לא מעט מהמבקרים שהגיעו הפכו ברבות הימים לתומכים ולחברים מסורים. הערב נמצאים אתנו Peter and Anne-Lise Madsen , שבזכותם יש לנו את "בית דנמרק", שהוא רק אחד מהמפעלים הרבים אותם יזמו ומימנו – וגם הגדול שבהם – במשך שנים רבות. בבחינת "הציצו ונפגעו", אני רואה כאן גם את המתנדבים היקרים שנרתמו בכל עוזם לבית הילדים [איציק ליאור, ורות מנוה אילן] וגם חברים מהועד המנהל שהתנדבותם ארוכת השנים הינה נכס מיוחד.

המפגש התמידי עם אנשים חדשים היה עבורי פן מרתק של העבודה, אך חשוב יותר, הוא היה גם מקור לשינוי מסויים שחל בי עצמי. אומר בכנות שהיה בי משהו שיפוטי ובקורתי לאורך שנים רבות. והנה במסגרת המפגש עם מספר כה רב של אנשים, התוודעתי שוב ושוב לבני אדם מעניינים, רגישים, טובים, לפעמים עם סיפורי חיים מדהימים, קשים ובלתי-נתפסים. לא פעם הרושם הרגעי הראשון שנוצר בפגישה עם מישהו שלא עורר בי אמון או עניין, היה מתפוגג במהלך המגע עם האנושיות והייחודיות שבו . לכן, אני מרגישה שכאן, במסגרת עבודתי, גם התבגרתי נפשית.

למה בעצם הגעתי לעבודה בבית הילדים? בקיץ 76' הוזמנתי לראיון עם חזי כהן ועם ושלום דורון, זכרונו לברכה. היה זה לאחר שעניתי למודעה קטנה בעיתון, בלי הרבה כוונות רציניות. הרי באתי מרקע שונה לחלוטין. מאוניברסיטאות בארה"ב היה לי תואר ראשון בסוציולוגיה, ותואר נוסף בלימודי יהדות וחינוך, ובהמשך סיימתי את הלימודים לתואר שני באנתרופולוגיה. כשעליתי ארצה בשנת 66' עבדתי במחקר בבית הספר לרפואה בהדסה, ובתקופה זו גם התחתנתי עם מיקו ונולדו לנו שלושת ילדינו הראשונים. כך עברו למעלה משבע שנים. כשראיתי את המודעה של בית הילדים התחלתי להשתעשע ברעיון של חזרה לעבודה חלקית.  המודעה הדגישה כי דרוש אדם לחצי משרה, היודע עברית ואנגלית ברמת שפת אם. חשבתי - That's me! ובאוירה די משועשעת ישבתי עם חברה לכתוב קורות חיים, אותם שלחתי בדואר ללא ציפיות.

אני עושה דיגרסיה לרגע וחוזרת אחורה ליוני 1970. אבי שהה אז בארץ לזמן מה, ומידי פעם היה יוצא לבקר במקומות שונים. יום אחד הוא חזר כולו נלהב, ואמר לי: "Bubi, I visited a special place today. You should go see it sometime". וסיפר שהיה בבית ילדים בבית וגן. כל חייו הוא היה פעיל בארגון בני ברית ומן הסתם שמע על בית הילדים ונסע לשם. אני, מטופלת באותה ית בשני תינוקות, לא כל כך התעמקתי בדבריו ועברתי הלאה.

ביום הראשון שלי בעבודה, בספטמבר '76, עשיתי סיור הכרות במקום ובפרוזדור ליד המשרד ראיתי מעמד ועליו ספר אורחים גדול. התחלתי לדפדף ופתאום אחזה בי התרגשות עצומה. כתב ידו של אבי קפץ לנגד עיני מתוך העמודים הלבנים. נכתב שם : "ותלמוד תורה כנגד כולם" והחתימה, משה דב. בו ברגע נזכרתי באותה שיחה קצרה שש שנים קודם לכן, אך אבי כבר לא היה בין החיים כדי לחלוק עמי את החוויה הזו. המעגל נסגר שוב כאשר שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 2006, כשעברתי על קופסה של תמונות ישנה, מצאתי תצלום בשחור לבן של אבי עומד עם אליהו פריד בפתח בית הילדים בבית וגן. מי יודע, אולי הפסיכואנליטיקאים והפסיכולוגים היושבים איתנו הערב יגידו שנשארתי לעבוד כאן 35 שנה כי בתת-מודע שאפתי לרצות את אבי. זה יכול להיות מסוכן לעבוד לאורך זמן במקום כזה, מתחילים לחשוב כמוהם...

קרה משהו נוסף ביומי הראשון בעבודה. ירדתי עם דרורה להפסקת קפה בבית הספר ובפרוזדור הארוך ניגש אלי לפתע ילד קטן, יפהפה, ובלי לומר מילה חיבק אותי, כשהוא פורש את זרועותיו הקטנות סביב מותני (אז הייתי הרבה יותר רזה). לאחר רגע הרפה והלך. הילד הזה היה עובַד. לימים ראיינתי אותו בבית העסק שלו ברמת גן, כשהוא מנהל אימפריה קטנה של שמלות ערב, נשוי ואב לשני ילדים. עובַד "נכנס לי ללב". הוא סימל עבורי את החיפוש הנואש של הילדים האלה לחום ואהבה. ובמשך עשרות השנים שלי כאן ליוו אותי סיפורים רבים של הילדים וכמה מהם לא הפסיקו לרגש אותי, גם כאשר ספרתי אותם בפעם המאה לתיירים. למשל, הסיפור של יקיר, שנצמד לעז בפינת החי ועקב אחרי הריונה והגדיים התאומים שהיא המליטה, כשהוא עצמו אחד משני תאומים שאמם נטשה אותם.
או סיפורם של חתני בר-מצוה שעמדו ליד השער ביום חגם, לבושים בבגדי חג. כולם כבר התכנסו למסיבה בחדר האוכל, והם עדיין עומדים, מחכים ומחכים אך איש מבני משפחתם לא הופיע לחגוג עמם.
אני קוראת לזה "סיפורים", אבל אלה החיים של מישהו. ואת המסר הזה רציתי להעביר למבקרים אצלנו בבית הילדים.

וכאן אני מגיעה לסיבה השניה שהחזיקה אותי במוסד 35 שנה, והיא האתגרים המתחדשים ללא הרף. מן הסתם, לא תמיד היה קל. לא תמיד היה כיף. ולא תמיד היה סיפוק. היו הרבה רגעי תסכול, היו לא מעט אכזבות וכשלונות וגם רגעי חרדה שהדירו שינה מעיני. עם זאת, הבנתי שיש לי מזל גדול, כי העבודה תמיד הציבה בפני סוג של "הרפתקנות".  צללתי לתוך פרוייקטים חדשים ללא כל ידע מוקדם, כמו למשל הוצאת ספר ההדרכה, סמינר הסתיו, חדר המוסיקה, כנס הבוגרים, טקס חנוכת הקמפוס החדש, אתר האינטרנט של המוסד, ועוד כהנה וכהנה. יכולתי למשימות החדשות האלה אך ורק משום שלצדי עמדו תמיד חזי ואחר כך ג'ראר, ועוד הרבה אנשי צוות, כולם שותפים מלאים לעשיה. כולם עזרו, תמכו וביצעו את המטלות יחד אתי, בכשרון רב. בלעדיהם, אף לא אחד מכל הרעיונות שנולדו במשפט או שניים על דף נייר חלק ולבסוף קרמו עור וגידים והפכו למציאות – אף לא אחד מהם יכול היה להתממש.

כאן כנראה, המקום לקרוא בשמות של כל שותפי הללו ולהודות אישית ומעומק הלב לכל אחד ואחת, אך נדבקתי בפחד, שאוחז תדיר גם בחזי ובג'ראר, שמא אשכח מישהו...  אז , לא היום...

נותר לי לומר כי אהבתי את האתגרים. קצת כנראה מתוך אהבת התחושה של "לחיות על הקצה", במיוחד כשעמדנו לפני מאמץ הגיוס הענק לבניית הקמפוס החדש. הערכתי את הכר הרחב שנפרס לפני ליצירתיות, נהניתי ממגוון התפקידים. הוקרתי את החופש בעבודה.

אני מאחלת לשירה מחליפתי שתהנה לפחות כמוני ותצליח הרבה יותר ממני. והעיקר – לא לפחד כלל. את נמצאת בתוך מעטפת של אכפתיות וטוב, שירה, שממנו אפשר רק לצמוח.

תודה ענקית ומחבקת מגיעה לחזי ולג'ראר שהעניקו לי יד חופשית ללא שיעור, שתמיד היו קשובים ותומכים. שנתנו בי אימון כה רב. אני גם אסירת תודה על שהם סבלו בשקט ובשתיקה את איחורי הכרוניים, יום יום במשך 35 שנה. אני חושבת שחוץ מהיומיים של סמינר הסתיו, ואולי הראיון שלי לעבודה, לא הגעתי למוסד אף פעם בזמן. אולי, כאנשי מקצוע, הם הבינו שזו סריטה כל כך עמוקה שאין לה תקנה.  ברור לחלוטין שכל מקום עבודה אחר היה דואג לפטר אותי תוך שבוע. מזלי שעתה יצאתי לגמלאות, כי עם שעוני הנוכחות שנכנסים לשימוש, גם כל ההבנה שבעולם לא הייתה מושיעה.

אני רואה בבית הילדים ללא היסוס את הבית השני שלי. בית במלוא מובן המילה. את זה גם ילדי הבינו מהר מאד. ביום האחרון שלי בעבודה, הם שלחו לי זר פרחים עם ברכה ובין היתר נכתב שם:

 "הזיכרונות שלנו מבני ברית הם נוף ילדותנו. שם שיחקנו חמש אבנים בימי הקיץ הארוכים
 כשבאנו לעבודה עם אמא. בני ברית, המסדרונות, המדשאות, הפסלים, משרדך הישן.
 משרדך החדש. בני ברית. חזי, עדי, רות פלש, סימה, אילנה, אילן, ג'רר מר דורון ועוד
 רבים וטובים. בני ברית. סמינר סתיו. ישיבות ועד מנהל. מסיבות. כנס בוגרים. גדלנו
 עם בני ברית".

וגם אני גדלתי עם בני ברית. התעשרתי מנסיון החיים הארוך ביניכם ואני רוצה איפוא להעניק לכם מתנה. בבית הספר בבית וגן היה ציור קיר, עבודה משותפת של הילדים עם הצוות. בשנות ה-80 יצרתי פוסטר מהציור ומכרתי עותקים ממנו לתיירים כמזכרת מבית הילדים. מצאתי עותק בודד, אחד ויחיד, אחרון חביב ואותו אני  משאירה עתה לכם. אשמח אם תמצאו לו מקום בבית הספר, גם כמזכרת צנועה ספוגת זכרונות מהבית הקודם שלנו בבית וגן.

ואסיים באומרי מכל הלב, קבל עם ועדה: אני אוהבת אותכם!  וזה אמיתי לחלוטין.