אהבת חינם מעובדי "אינטל"

האולם המרכזי של הביתן נראה בוהק מצבע חדש. יוסי לבן מחלק הנחיות אחרונות ואריאל אברם, שותפו לארגון הפרוייקט ההתנדבותי של עובדי "אינטל", כבר בקשר עם המשרד לקראת סיום.

ציונה, אשת קשרי הציבור הוותיקה, אשר ראתה הרבה ב- 35 שנותיה בבית הילדים, מבקשת מכולם להתכנס לתמונה קבוצתית עם הילדים הצעירים שסייעו במלאכה.
כל המשתתפים,חלקם עדיין בלבוש עבודה מוכתם בנתזי צבע, מתלכדים להקלקת מצלמה מהירה. הפנים אומרות הכל. מלאי סיפוק. ללא פוזה. מזכרת צנועה ממבצע מחמם לב, שכולו נתינה ואהבת חינם.

בשעת בוקר מוקדמת הגיעה קבוצת המתנדבים מצויידת בכל הדרוש, משרוך ועד כף נעל, כיאה לתרבות 'השאיפה לשלמות' של אינטל, בצירוף כושר הארגון המיוחד של יוסי ואריאל.
כולם עולים לביתן המיועד לצביעה מחדש. הסבר מקדים קצר של ציונה על המקום (www.childrenshome.org.il) ויוסי מבקש לעצור את השאלות, לגשת תחילה למלאכה ולהשאיר את המשך השיחה להפסקת האוכל ב- 10:30.

אריאל, יוסי, יחיאל ווכטל, דרור שמוחה, מלכה יאיר, משה סירקוביץ', יניב מן, מיכה קריסטל ויהודה באריש כבר עזבו, שעה שהילדים ועובדי המוסד עדיין משתאים נוכח ההספק, המיומנות והדייקנות של הקבוצה המסורה הזו, שהשאירה מאחוריה את לב הביתן, המטבח וחדר האוכל צבועים למשעי, נקיים ורעננים, מוכנים לקבל בצורה נעימה ואסתטית את פני הילדים שיכנסו הנה בעוד כשבועיים.

מיכל, אחת הילדות בקבוצה החדשה הזו, משתתפת במלאכה לצד "הגדולים" ומעבירה מברשת צבע - גדולה על פי מידתה - על אחד הקירות. לפתע היא פונה אל יהודה באריש: "בוא, יהודה, אני רוצה להראות לך את החדר החדש שלי".
חדר רגיל. שתי מיטות נקיות, ארונית ספרים ליד כל אחת, ארון בגדים וחפצים אישי, שירותים מטופחים צמודים, שולחן כתיבה כפול. מנורות קיר. הכל צנוע אך שימושי ומפנק. מאפשר הן פרטיות והן יצירתיות בעיצוב הפינה האישית.

יהודה מסתכל סביבו וללא מילים נוטל רולר ומגש צבע ומתחיל לצבוע יחד איתה את הקירות, אף שהדבר לא נכלל ביעדי הפרוייקט. מיכל בת ה- 9 - הנמנית על הילדים שנשארו במוסד בתקופת החופשה משום שאין להם לאן ללכת  -  נראית גאה ומאושרת בשל המזל שנפל בחיקה ומרעיפה על יהודה, הנרגש אף הוא, תודות חמות עם חיוך רחב של ילדה.

ואכן, יעדים לחוד, וביצוע שהרחיק לכת מעבר להם, לחוד.

ומה ישווה לתודתן של הנשמות הרכות הללו אשר הגורל התאכזר אליהן ומצאו פינה צנועה של ביטחון וחום בבית הילדים? ומה ישווה לסיפוק מהיכולת להעניק להם כמה שעות מזמננו הדחוס, ולהוסיף לחייהם מעט אור, יופי ושמחה?