חגיגות בר-מצוה בבית הילדים – מאי 2010

בחודש מאי הגיעה קבוצה של שבעה בנים לשיאה של התוכנית השנתית המכינה, לחגיגת בר-המצוה.
קניית בגדים חדשים, עליה לתורה בבית הכנסת, טיול בעיר העתיקה, כולל ביקור בכותל, ולבסוף מסיבה מושקעת ורבת-משתתפים ציינו את סיום התהליך – ועבור הבנים, התחלה חדשה על סף הבגרות.

לנערי בר המצווה היו משימות רבות במשך השנה, בעלות פן דתי, פן חברתי, פן משפחתי ופן מוסדי. בכל אחד מהמסלולים הללו, חשו הבנים התרגשות רבה ומעורבות כנה בתהליך.

כמעט כל ילד בישראל המגיע לגיל בר-מצוה רואה בטבעיות את היערכות משפחתו לקראת חגיגה חשובה זו, מבין שהוא מהווה לשעה את מרכז תשומת הלב ומחכה ליומו הגדול. הנערים בבית הילדים אינם יכולים לקחת זאת כמובן מאליו. לכן, משקיע צוות בית הילדים מאמצים גדולים והרבה אהבה ונתינה על מנת לעזור לכל נער לחוש את גודל השעה וליהנות מהיום המיוחל.

הפן הדתי: רב צעיר ורגיש נרתם כבר מספר שנים ללמד כל ילד את הפרשה שלו לעליה לתורה. הרב כבר למוד נסיון מהנערים בבית הילדים ואינו מתרגש מכך שבהתחלה, כשהוא מגיע למפגשים הראשונים, הנערים מסוגלים להתעלם ממנו ואף ללעוג לו. אך הוא מתמיד, בא באופן קבוע, מביא לכל ילד דיסק מוקלט עם הפרשה שלו, ולבסוף נהנה מקרבת הנערים ומנכונותם ללמוד את הפרשה שלהם. הם גם לומדים להניח תפילין ולומר את הברכות בעליה לתורה.
[מקרה מעניין במיוחד מצביע על גדולת רוחו ורוחב לבו של רב זה. מדי שנה ישנם נערים ערביים בקבוצת גיל הבר-מצווה. לפני שנה, אחד הנערים הערבים ביקש גם הוא ללמוד את קריאת התורה וליטול חלק בטקס בבית הכנסת. הוא טען שהוא חלק מקבוצת הילדים ורוצה לעשות כמותם. משפחתו לא התנגדה. הרב לא דחה אותו על הסף. הוא החליט להיוועץ ברבנים נוספים, והם נתנו היתר מיוחד לנער ללמוד לקרוא את הפרשה. ביום בר המצוה בבית הכנסת, הנער הזה, על אף שלא ניתן לו לומר את הברכות, אכן עלה לבימה וקרא בתורה].

הפן המוסדי: במשך תקופה של כחודשיים, עובד צוות המורים והמטפלים עם ילדי בר-המצווה על הכנת דרשה אישית. בדרשה זו כל ילד מדבר על סיפור כניסתו אל בית הילדים, במה הוא השתפר, על מה עוד נותר לו לעבוד, וכיוצ"ב. לאחר שכל הדרשות מוכנות, נפגשים חתני בר-המצוה וכל הצוות המטפל להתוועדות סגורה ואינטימית ובה כל נער קורא את הדרשה שלו. זהו ציון דרך חשוב ומרגש. כל נער מביא למעשה לכלל ביטוי ראיה מפוכחת מעמיקה וכוללת אודות עצמו. במפגש הוא זוכה למשוב חם ומעודד ממטפליו אשר ליוו אותו לאורך כל הדרך.
לאחר שמסתיים מסלול הכנת הדרשות, מתחילים לעבוד על מצגת עבור כל חתן בר-מצוה, הכוללת התייחסות למשמעות השם של הנער, מה הם תחביביו, איזה מוסיקה הוא אוהב, איך הוא גדל מגיל ינקות, וכו'. את המצגת הזו עבור כל ילד מקרינים במסיבת הבר מצוה המרכזית.

הפן החברתי: חתני בר-המצוה לוקחים על עצמם פרויקט תרומה לקהילה. השנה, שבעת הנערים ארגנו פעילות מיוחדת במחלקת הילדים של בית החולים "הדסה" בירושלים. מכיוון שחטיבת הביניים מייצרת כל שנה סבונים ומוכרת אותם על מנת לגייס מימון לפעולות מיוחדות מחוץ לתקציב היחידה, הנערים מכירים את תהליך היצירה היטב. הנערים הגיעו למחלקת הילדים של בית החולים וסיפרו ל- 15 ילדים המאושפזים בה אודות עצמם וחייהם. לאחר מכן, הסבירו את תהליך ייצור הסבונים, ולבסוף יחד עם הילדים החולים, ניהלו סדנא לייצור סבונים. יחד עמם אף יצרו מהסבונים מוביילים והעניקו אותם כמתנה לכל אחד מהחולים. ההתרגשות במחלקה הייתה עצומה. הילדים המאושפזים נהנו מאד ומצאו שפה משותפת עם הנערים. ואלה, מצדם, גילו שיש להם מה לתת, שהם מסוגלים ליצור, שהם אנשים ערכיים. פעילות זו הייתה שיא הלימוד במשך כל השנה על נושא ה-"נתינה".

מרים, רכזת ביה"ס במחלקת הילדים של בית החולים (אשר עבדה שנים רבות כמורה בבית הילדים ומכירה היטב את הרקע של הנערים שבאו לפעילות במחלקה) התרשמה עמוקות מהבטחון העצמי, הבגרות והרצינות שהפגינו האורחים. כל נער קיבל מכתב תודה ממנה בשם המחלקה, וכמובן – ביקשו מבית הילדים להפוך פעילות זו למסורת, כדי שנערי בר-המצוה יגיעו מדי שנה למחלקה.

הפן המשפחתי:
"האירוע הזה הוא כל מה שיש לנו, למשפחה, כדי לציין את בר-המצוה של בני. אין לו שום דבר בבית, במשפחה. אנחנו מאד מעריכים את כל מה שעשיתם. הילדים מטופחים, יפים, האולם יפה במיוחד. השקעתם. אין לי מילים להודות לכם."
כך אמרה אמו של מתן (לא שמו האמיתי), עם דמעות בעיניה, לעובדת הסוציאלית עם תום המסיבה המרכזית.

מתן מסיים עתה שנה ראשונה בחטיבת הביניים ושנה חמישית בבית הילדים. האם, אשה קשת-יום, חד-הורית, עובדת בנקיון בתים. דמות אב אינה קיימת כלל וגם לא היתה. היא אינה מסוגלת למצוא את המימון אפילו למסיבה קטנה וצנועה לבני המשפחה, ובטח שאין ידה משגת לקנות בגד חדש לבנה. עבורה, כל מערכת האירועים סביב בר-המצוה ממלאת את כל אשר היא, בחוסר כל, הייתה רוצה לתת לבנה, אך אינה מסוגלת. האירוע המרכזי, על המסיבה הגדולה שלו, שימח אותה וריגש אותה מאד.
במסיבה נכחו בני המשפחה של חתני בר-המצוה, יחד עם כל אנשי הצוות המטפלים, אנשי טיפול חיצוניים, כמו המדריך האהוב מחוות הסוסים והמדריך הותיק בחוג הצילום. כמו כן באו אנשי צוות קודמים שבינתיים עזבו את בית הילדים. כולם הגיעו, בנוכחות מלאה. הגעתם, אשר העידה על  האהבה העמוקה שהושקעה בילדים אלה, ריגשה לא רק את הנערים, אלא גם את הוריהם. בטקס מיוחד, כל משפחה נקראה להדליק נר עם בנה. מעמד שהיה מקור לכבוד וגאווה עבורם.

חדר האוכל היה מקושט ולבש אוירת חג, עם פמוטים ונרות ופרחים על כל שלחן, עם כיבוד קל, פרי ושתיה. חתני בר המצוה ישבו אל שולחן ארוך, מכוסה במפה לבנה, כל אחד עם עוגה עליה מצויין שמו מונחת לפניו, וזר פרחים. בנוסף לדברי הברכה מהצוות ומנציג ההורים, טקס הדלקת הנר, תוכנית אומנותית והמצגות של כל ילד, הייתה גם הצגה קבוצתית עליה עמלו כל ילדי החטיבה (26 נערים) שבועות רבים. לסיום, הוגשה ארוחת ערב חגיגית ומפנקת.

בטיול לעיר העתיקה, כאשר הגיעו הנערים לכותל, במקום להכניס פתק בין אבניו הם הפריחו בלוני הליום,כאשר לכל בלון הוצמד פתק של נער, עם תפילתו החשאית.
עם סיום חגיגות בר המצוה, על כל ארועיהם, רבים חשו מעומק לבם תקוה כנה שאכן תפילותיהם ייענו.

על שלושה מחתני השמחה: [שמותיהם שונו]

בני הינו בן יחיד למשפחה חד-הורית, אמו הגיעה אתו לארץ מארגנטינה כשהיה קטן מאד. זו השנה השלישית שלו בבית הילדים. לאורך כל התקופה הזו, אמו הייתה במצבים קשים ונשענה על בני לעזרה. היחסים הסבוכים בינה לבינו מקשים מאד על תהליך ההבראה של בני. כאשר הוא נמצא בבית, הוא נוטל עליו אחריות מלאה על אמו. דואג לקניית מזון, לנקיון הבית, לבישולים; בעצם, ממלא מעין תחליף לגבר בבית.

במשך שלושת השנים בבית הילדים, בני עבר תהליך שיפור עצום. הוא רכש בטחון עצמי, למד קרוא וכתוב, והעולם הפרנואידי הפנימי שלו נחלש. פה היה לו טוב להיפרד מהסביבה הפתולוגית בביתו. יחד עם זאת, כאשר היה מגיע הביתה לחופשות, הוא נשאב שנית אל תוך היחסים התלותיים עם אמו ולא היה חוזר מהחופשה, דבר אשר הצריך להפעיל אנשי צוות ואנשי לשכת הרווחה כדי להחזירו לבית הילדים. לפני מספר חודשים אמו נעצרה על סחר בסמים וישבה בכלא חודשיים. מרגע שחזרה לביתה, בני אינו עוזב אותה. הוא מפחד שאם לא יהיה נוכח, היא תיעלם לו שוב, היא תיעצר או תמות. עתה, למרות נסיונות רבים של אנשי הלשכה להחזירו לבית הילדים, בני עדיין לא שב. הוא משוטט, נראה מוזנח ולא מסופר.

למרות שבני השתתף בכל הפעילויות וכיתות ההכנה לקראת בר-המצוה במשך השנה, הוא לא הגיע לטיול וגם לא למסיבה, עובדה שהעציבה מאד ילדים וחברי סגל כאחד. צוות המטפלים מתמודד יום יום עם האתגר להשיבו למסגרת.

אלעזר עיברת את שמו "כדי לשרוד בין היהודים", כדבריו. המקרה שלו הוזכר לעי"ל. משפחה זו, משפחה ערבית המתגוררת בישוב יהודי בפאתי ירושלים, מוכרת לרשויות בגין האלימות הקשה של האב כלפי אשתו וילדיו. אחיו היה בבית הילדים במשך שבע שנים ועתה נמצא במסגרת ההמשך, במעון לנערים "בית קמפר" בירושלים. האם נאלצה פעמים רבות לברוח למקלט לנשים מוכות עם שלושת ילדיה שעדיין בבית. בתחילת השנה רצה אלעזר להתחיל בתהליך הלמידה לקראת העליה לתורה בבית הכנסת. "רוצה כמו כולם", אמר.
על אף שהבקשה כבר הועלתה ונענתה בחיוב, כפי שנכתב בתחילת מאמר זה, כל ילד מטופל באופן אישי. לכן, הבקשה הזו גרמה לצוות מבוכה – האם זהו צעד טיפולי או צעד שעלול להזיק לו? בפניה אל האם לשאול  לדעתה, הייתה תגובתה ברורה: "הוא לא יהודי, הוא לא יעלה לתורה". האם הוסיפה עם זאת שזו הפעם הראשונה שמישהו שואל לדעתה בנושא כל שהוא, וזה כשלעצמו מאד נגע ללבה. אלעזר קיבל את עמדת אמו, וכיוון את כל מרצו ליטול חלק בפן החברתי של החגיגה. הוא כתב דרשה, אותה הקריא לאחר מכן, השתתף בביקור במחלקת הילדים ב"הדסה", היה פעיל במסיבה והתרגש מעבר למשוער על כך שלקחו אותו לקנות בגדים חדשים ("המון זמן אף אחד לא קנה לי בגד חדש!"). אלעזר חש את עצמו חלק בלתי נפרד מקבוצת חתני בר-המצוה והגיב בהבנה ובגרות למצבו הייחודי.

רמי כמעט ויצא מגדרו משמחה כאשר לקחו אותו לקנות בגדים חדשים לבר-מצוה. מתחילת ההכנות והתוכניות לקראת יום חג זה, רמי נכנס למצב רוח מאד מרומם, מלא התרגשות. הוא היה שותף מלא לאורך כל התהליך וחיכה לכל שלב ושלב עד לחגיגה הגדולה. זו שנה חמישית של רמי ושנה ראשונה בחטיבה. במשך השנים התחזק מאד בלימודים. ילד חכם ויפה, שחלומו הוא להיות שחקן, רמי מביע הרבה מאד תודה והערכה על העזרה שקיבל מהצוות לאורך כל התקופה.

לעומת אביו, אדם מאד אלים כלפי כל בני המשפחה, שלא מגיע לאף אירוע בבית הילדים, אמו של רמי הייתה תמיד עמוד התווך עבורו. באופן עקבי, היא הגיעה כל שבוע למפגשים עם העובדת הסוציאלית ועם רמי ופיתחה קשרים טובים וחמים עם אנשי הצוות. אך כחודשיים לפני בר המצווה, אושפזה במחלקה פסיכיאטרית, דבר שהשפיע קשות על רמי וגרם לו לשינויים קשים במצב הרוח. הצוות היה מודאג מאד במשך תקופה זו, עד לימים ספורים ממש לפני החגיגה. אך לבסוף, במאמץ משותף של סגל בית הילדים ולשכת הרווחה, אמא של רמי הגיעה לחגוג עמו את בר-המצווה, בליווי אנשי בית החולים ועזרת סידורי תחבורה מיוחדים. עם שחרורה הזמני, רמי הצליח לעבור את החגיגות בראש מורם.

והנה הדרשה שנשא רמי :

" אורחים מדריכים, צוות והורי היקרים,
התכנסנו כאן כדי לחגוג את העלייה לתורה שלי, לשמוע את הדרשה שלי בה כתוב תוכן חיי ועל חיי היומיום שלי כאן, בבית הילדים.
אז, ... אני רמי, בן 13 מהעיר הדרומית אשקלון. יש הקוראים לה אצ'קלונה. אבא שלי יוסי ואמא מרים. יש לי עוד 5 אחים מלבדי. אומרים עלי שיש לי קסם אישי, חן וחיוך הורס. אני מקובל בין החברים והולך לי לא רע עם בנות. כולם יודעים שהטחינה שלי הכי טעימה. לה כל הקבוצה בארוחת ערב מחכה. ל "בני ברית" הגעתי כך:

זה היה ביום רביעי, בבית וגן. הייתי בן 9. לוו אותי אמא והעובדת סוציאלית של המשפחה. בשמיים השמש זרחה ובלב הייתה לי תחושה של חושך ועצב. עצב, כי הבנתי שאני צריך להיפרד מהמשפחה שלי, ולהיות רחוק מהם. אז פגשתי את סמי שקיבל אותי. היו לו תלתלים ומשקפיים, חשבתי שהוא חנון... טעיתי. הוא חייך אלי, הכיר לי את הפנימיה. על המיטה חיכו לי טיב-טעם, שני טופי, בובה ושלט של ברוך הבא. בימים הראשונים הייתי סגור, מופנם שקט. אחרי שבועיים בערך, התחלתי להיות עצבני וצועק. כל פעם שסמי היה צועק עלי הייתי מתכופף, כי הייתי פוחד. סמי אמר לי שלעולם לא יפגע בי, זה הרגיע אותי, קצת. הייתי מדבר בריכוזים... הרגשתי שיש לי דברים חשובים להגיד. הייתי חשדן, לא נתתי אמון. לא בילדים ולא במבוגרים. הרגשתי מדוכא... הייתי רחוק מאמא. התגעגעתי לאבא ולמשפחה.

ב- "בני ברית" למדתי הרבה: למדתי שאני מוכשר, למדתי לפתח ציפיות. למדתי להאמין בעצמי ושאני מסוגל להעז לנסות דברים חדשים ולא לפחד. למדתי לדבר על רגשות וליצור קשרים וחברויות. ועדיין הייתי עושה לפעמים שטויות. למדתי לשלוט בכעסים, התקדמתי בלימודים וקבלתי כלים לחיים. בעיקר, שמשתלם לבטוח במבוגרים. אני אוהב לשחק כדורסל. טוב בקריאה ובמשחקי מחשב. יש לי אוצר מילים עשיר ואני מלחין שירים. אוהב לשמוע מוזיקה, לראות סרטים, לפגוש חברים. הכי אני אוהב לשחק ורוצה להיות שחקן קולנוע מפורסם. זה הזמן לכולם לקחת ממני חתימה, כך אומרת לי המדריכה.

אני רוצה להודות :
  לאמא שלי - שתמכה בי לאורך כל הדרך, התעקשה איתי שאצליח ולא אוותר. לימדה אותי שמותר לטעות וללמוד מהטעויות. שמדברת איתי הרבה. שאוהבת אותי בכל מצב ובלי תנאים.
♥  לאבא שלי - שהיה איתי קשוח כי רצה לשמור עלי ולימד אותי המון דברים בחיים. העביר לי מסרים חשובים. השאיפה שלי היא להוכיח לו שאני יכול ומסוגל להצליח ב"חטיבה". אני אוהב אותך אבא.
♥  לסמי המדריך שלי - שעשה איתי שיחות, דיבר איתי גם על בנות. לימד אותי דברים. נתן לי כלים לחיים. חינך אותי ולימד אותי לאהוב. בזכותו אני יודע שגם כשכועסים אפשר לאהוב וזה מרגיע.
♥  לאיציק - שהיה רכז טוב. אהבתי אותו בעיקר על השיחות יחידה שהיה מעביר.
♥  אליסיה - שהייתה רכזת נפלאה שידעה לטפל בי, אהבתי אותה נורא. במקרים קשים לי עזרה.
  אלה - שהייתה איתי לאורך כל הדרך, מתחילת שנה ראשונה.
♥  ג'ראר היקר - מלווה אותי משנה שנייה. טיפל בי במסירות. כיף לי שיש לי מטפל כמוהו שלפעמים גם מבלבל וגורם לי להרגיש אליו קצת כמו לאבא. אני אוהב אותו... הרבה.
♥  אורי הרכז - שתמיד (בינתיים) היה איתי בסדר ואפילו כשהוא כועס עלי אני מבין שהוא מנסה לעזור לי ואני אוהב אותו , רוצה להמשיך איתו עוד שנתיים וללמוד ממנו.
♥  אושרית המדריכה - שהיא יותר ריגשית אלי. מדגישה את הדברים החיוביים שבי. כיף לי שהיא מתקנת לי את השפה ואני לומד ממנה הרבה. אני אוהב אותה נורא.
♥  אורי - אותו אני מכיר עוד מימי "ברק". כיף לי לבשל איתך, לצחוק, לשאול שאלות ואני אוהב שאתה מצחיק אותי.
♥  אסף - אני אוהב אותך, התגעגעתי כשהיית בהודו. בזכותך אני משתדל להיות יותר מסודר בהתארגנויות.
♥  משולם - תחילה בשיעורים היה לי קשה איתו ובשיעורים שלו, בעיקר בשנה הראשונה. ועכשיו אני מצטיין אצלו, כיף לי איתו בשיעורים.
♥  למורות לילך, ענבל וענת ליפשיץ - אתן מורות נפלאות, כיף לי שאתן מתעקשות איתי על דיבור מתאים למבוגר, מקדמות אותי ואם אני עצבני על ההערות האלה, בלב אני יודע שזה רק כי אתן רוצות לעזור לי. מקווה שתמשיכו לקדם אותי ותכתבו עלי טוב בתעודות. אוהב אתכן.
♥  עומרי - אתה בן שרות נפלא, מרגיש לי כמו מדריך. טוב לי איתך, שחקן כדורסל קשוח. וכיף לדבר איתך.

ולסיום, סיומת... אני מאחל לעצמי שתהיה לי שנה מקדמת, הקשבה, קירבה. שלא אפול בדברים הקטנים ובעיקר שאני אהיה שמח.
תודה לכולם על ההקשבה, "
רמי