סיפורו של חיים

מולי יושב בחור נאה, בן 34. אני מתבוננת בפניו ולא מצליחה לראות בהם את הילד שהיה כשהגיע לכאן לפני יותר מעשרים שנה, ב-1984. חיים מעיד על עצמו שהוא היה הילד הקשה ביותר בקבוצתו, ילד שהרבה להציק, לצעוק, להרוס ולשבור.

היום חיים נשוי והוא אב לשני ילדים, איש עסקים מצליח, פעיל בקהילתו. ניכר עליו כי הוא מתרגש לחזור הנה.

זכרונות קשים יכולים להיות טובים

חיים מספר על זכרונותיו מבית הילדים בו שהה ארבע שנים, בין גיל 10 ל-14. הוא זוכר רגעים קשים של ויכוחים, מריבות, כעסים גדולים על מטפליו. אך כל זה זניח, בעיניו: "אף מסגרת לא הצליחה לתת לי הבנה ולעצב את האישיות שלי כמו המקום הזה", הוא אומר.
לאחר שסיים את בית הילדים בבני ברית עבר לפנימייה בבן שמן, משם המשיך לשירות צבאי ובסיומו נחשף  לאזרחות. לדבריו החום והאהבה שבהם נעטף בבית הילדים אפשרו לו להתמודד: "המקום הזה נותן למשברים לחשל ולא לשבור אותך".

אמא עוזרת בניהול העסק

היום חיים הוא הבעלים של חברת משאיות. הוא קנה שטח אדמה ובנה עליו את ביתו, ובסמוך הקים בית לאמו, בעלה ואחותו. אמו עוזרת לו בניהול העסק. "הורי התגרשו כשהייתי קטן ואבי עזב לצרפת. אמי לא הצליחה לגדל אותי וכך הגעתי לבני ברית. אבל היום הדינמיקה המשפחתית השתנתה לבלי הכר", הוא אומר ודבריו על החיים בחיק המשפחה המורחבת נשמעים מלאי חום ואהבה.

למען הכלל

חיים גר באותו יישוב שבו נולד וממנו הגיע לכאן, לבית הילדים של בני ברית. לפעמים הוא פוגש חלק מחברי הילדות שלו, שלא היו בר-מזל כמוהו, ולצערו רובם נמצאים באותו מקום אפל וקשה שבו גם הוא היה פעם. עם השנים הוא החל להיות מעורב בחיי הקהילה, פעילות שהחלה כשארגן סיוע למשפחה שביתה נשרף. כיום חיים פעיל במנהיגות העיר שלו.

"הייתי בגן עדן"

כשחיים מדבר על ילדיו דמעות מתגלגלות בעיניו. הוא מבין כמה קרוב היה להישאר במסלול של חיים חסרי תקווה. "אני יודע שקיבלתי הזדמנות שמעטים מאוד זוכים לה. בית הילדים הוא גן עדן. האנשים פה עושים עבודת קודש, והם עושים אותה בדרך הטובה ביותר עלי אדמות. קשה להודות על מה שקיבלתי בחממה הזו".

ציונה ששון (רכזת, יחסי חוץ)